רשמים ממעמד התחדשות בית-הכנסת בכפר-יהושע

בס"ד

     

ודור רביעי ישובו הנה

"בית הכנסת אבד לרובנו וכנראה עולמית", כתב אחד מן החלוצים שהקימו את כפר יהושע, "היכן הוא הבית אשר יגוון את חגינו... את כל כובד התביעות האלה נגול על בית העם. ואם בית העם לא ימלא את הכל, יהיה לפחות ביטוי לשאיפה אל הכל...".

המאמץ 'למשוח' את בית העם במשהו מקדושתו וחשיבותו הציבורית של בית הכנסת המסורתי - שאותו הותירו אחריהם בגולה ובולט כל כך בהעדרו מחיי היומיום, משתקף היטב מכאבו של אותו חלוץ.

תשעים ושלוש שנים חלפו מאז יצא כפר יהושע לדרכו, ושוב מתברר כי נצח ישראל לא ישקר.

***

שעות הערב של יום ראשון ט"ו בטבת התש"פ, היכל בית-הכנסת המשופץ והמחודש שמאז יום הנחת אבן פינתו חלפו שבעים וארבע שנים לבש חג.

המבנה שמצליח לשמר היטב את מראהו המקורי מעניק תחושה חמימה ופשוטה, כמו זו שרווחה כאן באותם ימים, מלא עתה מפה לפה בצעירים לצד מבוגרים, ישישים שעוד טעמו משהו מניחוחות העבר לצד נכדיהם וניניהם שלרבים מהם זו הפעם הראשונה לחוות ביקור בהיכל בית-כנסת.

יחד הם מאזינים לדברי התורה שנושא בפניהם הרב מרדכי זמיר - מי ששימש עשרות שנים כרב המועצה האזורית.

דרך ארוכה עשה הכפר מאז קנו בו החלוצים את שביתתם, דור המקימים הלך, גם אלו שלאחריו באים בימים.

הדור הצעיר הולך וגדל, ובניגוד למצופה, גם זוכה לחדש ולחוש קשר לאותה מסורת שורשית ועתיקת ימים.   

לצד ציון גמר המלאכה של מלאכת השיפוץ, מציינים בשעה זו את הגעתם למצוות של ילדי הכפר - במהלך השנה הנוכחית.

הגרי"ד לאו טרח והגיע הנה על מנת ליצוק תוכן משמעותי ורוחני לחגיגה שנקבעה לציון האירועים.

לא בכל יום מגיעה לכאן דמות רבנית לביקור רשמי, וככל הידוע, מאז יצא הכפר לדרכו טרם נערך ביקור שכזה.

הלבבות גואים, ותחושות הסיפוק ניכרות היטב על פני הנוכחים.

***

בשעה היעודה, ניצב לצד ארון הקודש יעקב גרינבוים - חבר הכפר ובנו של ר' דב ז"ל - אחד מן הוותיקים ומי ששימש 'כגבאי דבית הכנסת דכאן' (כפי שמספר הכיתוב שעל גבי מצבתו בבית החיים הסמוך), ובוחר להקריא את השורות הבאות, המופיעות על גבי דף דהוי שאותר בארכיון - העתק של מגילת היסוד שהונחה ביסודות המבנה שאנו נוכחים בו עתה, באותם ימים:  

"בעזרת השם היום יום ה' פרשת עקב י"ח מ' אב שנת ה' אלפים תש"ו ליצירה. אלף שמונה מאות שבעים ושש לחורבן בית שני. שנה לאחר המלחמה בה נשמד שליש עמנו - ששה מיליון נפש. אנו 'שאר ישוב' מניחים כאן בכפר יהושע אבן פנה לבנין בית הכנסת. בשעת צרה וגזרות הננו מתחילים ביסוד הבית. יהי רצון שנציב את הדלתות לשמע בשורות טובות ונחמות ונזכה כולנו לפעמי הגואל. אמן".

***

כאמור, שבעים וארבע שנים חלפו מאז החלו לצקת את יסודותיו של המבנה, שביקש להחליף בשעתו את הצריף המט ליפול - ששימש עד אז את הורי החברים שבקשו וגם נענו על ידי בניהם החלוצים, לאפשר להם לנהל את חייהם על פי רוח המסורת המקובלת מבית אבא.

ר' צבי שאול סולצקי ז"ל, ר' יצחק אייזיק קוקסו ז"ל, ר' בצלאל קופצ'יק ז"ל, ר' יצחק מנחם דנציגר ז"ל, ר' צבי דב פרידמן ז"ל ועוד הורים רבים וטובים נמנו על אותה חבורה שמצאה את מקומה לצד בניהם - חבורת החלוצים שהקימו את הכפר.  

בראש אותה חבורה ניצב ר' מאיר גלזין ז"ל הוא שהפך לשמש מעין רב בלתי רשמי, עשרות רבות של נערי בר-מצוה טעמו משהו מן היהדות בזכותו. הוא ביקש להעניק להם ממיטב המסורת, וביקש לעשות ככל הניתן על מנת שיחושו עצמם כחוליה בשושלת המפוארת. 'אני לומד כבר אל ר' גלזין', הפך באותם ימים למושא להערצה. משהו שילדי הכפר שהגיעו למצוות, מצאו מקום להתכבד בו.  

מעטים בלבד מבין ההורים עוד זכו להנות מבית הכנסת החדש שנחנך בשנת התש"ו לאורך זמן.

לאחר הסתלקותם החלו שבים - עם הגעתם לשנות הזקנה - ילדיהם החלוצים לגירסא דינקותא, למסורת שאותה ינקו בילדותם בבית ההורים.

עם תום השואה הצטרפו אל הכפר ניצולי שואה, שניים מהם - יחזקאל גרינשטיין (אביו של גבי גזית) ומנחם ליפשיץ, הביאו עמם רוח רעננה אל בית-הכנסת, דאגו לטיפוחו והפכו לשמש בו כגבאים.    

***

"מי שהיה צריך להיות עמנו כאן בשעה זו", שחה גברת רינה פורת בת ה-93 ומי שמשמרת ובקיאה היטב בהיסטוריה המקומית, "הוא מנחם ליפשיץ. הוא היה כל כך נהנה לראות בהתגשמות החלום".

"בית כנסת היה פעיל באופן שוטף, שנים ארוכות עמד בשיממונו, ועתה הוא מלא ומתמלא, ושוב זוכה לעדנה", ביטא בהתרגשות איציק קוט - מי שהפך לשמש יחד עם מעיין ומתן - שניים מבני הכפר ששבו לדרך ישראל סבא, כרוח החיה בבית הכנסת.

"אנו זוכים לחדש עתה את אשר זרעו אבותינו", הם מבטאים כל אחד בקולו ובסגנונו את רוח ההתחדשות החולפת על בית הכנסת.

"ויחל לבבנו לאהבה וליראה את שמך... ולא נכשל ולא נכלם...", מהדהד קולו של האקורדיון על רקע ארון הקודש ולוחות העדות הניצבים בראשו.

'המזרח' בעל הניחוח הישן והמקורי, יחד עם הקירות עטויי התכלת משלימים את התפאורה - המשמרת היטב את סגנון אותם ימים יפים שחלפו על המקום.

"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל...", מתערב שוב האוחז באקורדיון במנגינה העממית ומוכרת, וסוחף את הנוכחים אל החוויה היהודית כל כך שהתאזרחה במקדש המעט.   

"...אילו היו כאן הזקנים... הם היו צריכים להיות כאן. הם הלא מסרו את נפשם על בית הכנסת", שחה גברת פורת בהתרגשות. 

 ***

"אנו זוכים והרב לאו מבקר אצלנו הרבה בתחומי המועצה", משתף את הנוכחים אייל בצר ראש המועצה האזורית 'עמק יזרעאל'.

"אני נרגש לעמוד כאן ב'מקדש מעט' שכבר נבנה מזמן ועתה מחדש את פניו, ומצליח לשמור על ייחודו. באופן אישי, היתה לי הזכות להיות נוכח כאן כאשר שני נכדיי עלו כאן לתורה", הוא מציין בסיפוק ומבטיח להמשיך ולעמוד לימין בית הכנסת.  

***

הרב שלמה רענן נמצא כאן על תקן 'מחותן'. החריש העמוק שהוא מבצע בעמק יזרעאל מזה כשני עשורים, הפכו אותו כבר מזמן לבן-בית במקום.

קיבוצי ומושבי העמק בכלל וכפר-יהושע בפרט זוכים לליוויו הצמוד והתכוף.

מנקודת מבטו, מהווה הערב הזה מעין עצירה להתרעננות.

השיעור שהקים כאן לפני כשש שנים, כך הוא חש עתה, לא זו בלבד שהצדיק את עצם קיומו, הוא גם העניק דחיפה משמעותית להתחדשות שעוברת על בית-הכנסת בימים אלו.

הרב דוד לאו, שהוא שותף נאמן של הרב רענן ונענה בשמחה לכל קריאה שהוא מפנה אליו, עשה גם הפעם דרך ארוכה, על מנת לתרום את חלקו למאמצים הבלתי פוסקים ולהשקעה המתמדת שארגון 'אילת השחר' מרעיפים על האזור כולו. 

***

"בית כנסת, הוא המקום שבו נפגשים ומוצאים יהודים אחד את השני, בו מתבטאת תפילת הלב של כל יחיד", נושא הגרי"ד לאו מדברותיו בפני הנוכחים.  

"זהו המקום וזוהי השעה להפנות את הקריאה למי שעוד לא היה פה בליל שבת, בואו והצטרפו אל אותה חבורה שזוכה להחזיר למקום את הרוח היהודית.   

זוהי גם ההזדמנות לברך את נערי בר-המצוה, ולהזמינם להפוך את נוכחותם בבית הכנסת לקבועה.  

לאורך הדורות השרשרת לא נפסקת, עם ישראל שרד למרות מאבקים מרים ומתמשכים. עתה הגיע תורכם ליטול את חלקכם, לחבר את החוליה הפרטית שלכם את אותן חוליות המרכיבות את השרשרת העתיקה של עמנו.

בעצם נוכחותכם הנכם מבטאים ומוכיחים כי רצונם של 'ההורים' חי וקיים. אני מניח כי כולם גם מצויים כאן עמנו ברוחם ובנשמתם.

בכללם גם יחזקאל ליפשיץ, אותו יהודי ניצול שואה שמסר את נפשו למען בית הכנסת.

הם רואים את הנעשה כאן ונשמתם מתענגת בגן העדן", סוחף הגרי"ד לאו את הנוכחים בדבריו המרגשים, ומוסיף לבקש: "כשבית הכנסת יהיה קטן וצפוף מהכיל, אנא, הזמינו אותי למעמד הרחבת מקדש המעט".

***

עם סיום דבריו, נעמדים הוא והרב שלמה רענן מארגון 'אילת השחר' - מי שליווה את תהליך השיפוץ ומי שיזם והוביל את ההתכנסות ההיסטורית, ומעניקים כשי לנערי בר-המצווה את סידור התפילה שילווה אותה אי"ה בתפילותיהם עם הגעתם לבית-הכנסת.

עודם לוחצים את ידי הנערים, כל אחד בתורו, מגיע תורו של אחד הנערים לקבל את הסידור לידיו, הוא משתהה קמעא, לוחץ את ידי הגרי"ד לאו ממושכות, ומשתף אותו בתחושותיו:

"נגעת לי עמוק בלב. דבריך הותירו עלי רושם עמוק. התלבטתי לא מעט בנוגע לדרך שבה אציין את הגעתי למצוות. ברגעים אלו התקבלה אצלי ההחלטה לציין את היום הגדול כאן בבית הכנסת. החלטתי כי אעלה לתורה, כאן במקום שעליו מסר את נפשו סבא-רבה יחזקאל ליפשיץ...".

הדברים שנאמרו בשקט ונקלטו באוזניהם של הגרי"ד לאו ושל הרב רענן היוו אות סיום מרגש ומהדהד לאירוע שהמחיש יותר מכל את העובדה כי ההבטחה שקבלנו תופסת את מקומה בקרקע המציאות - 'ודור רביעי ישובו הנה...'.